המשלחת האנטארקטית הבלגית

ה"בלגיקה" עוגנת לרגלי הר ויליאם

המשלחת האנטארקטית הבלגית (Belgian Antarctic Expedition (BelgAE);‏ 1897–1899) הייתה הראשונה שחרפה באנטארקטיקה.

הכנות וסקר

בשנת 1896, אחרי תקופה של שתדלנות נמרצת, רכש אדריאן דה ז'רלאש את ספינת ציידי הלווייתנים "פטריה", שנבנתה בנורווגיה. לאחר שיפוץ מקיף והתאמה לתפקידה החדש, שונה שמה לבלגיקה. דה ז'רלאש הבלגי עבד בשיתוף עם החברה הגאוגרפית של בריסל בארגון מבצע תורמים ארצי, אבל תוכנית המשלחת יצאה לדרך רק אחרי שממשלת בלגיה החליטה להעניק לה שני מענקים גדולים ובכך עשתה אותה למבצע בתמיכת המדינה. המשלחת יצאה לדרך מאנטוורפן ב-16 באוגוסט 1897, עם צוות רב-לאומי, שכלל את רואלד אמונדסן, אמיל ראקוביצה והנריק ארקטובסקי.

אחרי ההפלגה מאנטוורפן, ביקרה המשלחת במדיירה, ריו דה ז'ניירו ומונטווידאו. קבלת פנים נלהבת במיוחד ציפתה ל"בלגיקה" בריו, שם התגוררה קהילה בלגית גדולה. פרדריק קוק הצטרף שם למשלחת. הברזיליאנים גילו גם הם עניין רב בתוכנית הפעולה המדעית של הבלגים. החברה ההיסטורית והגאגורפית של ריו קיימה ישיבה מיוחדת, שבה הוצעה חברות למדעני המשלחת ולקציניה. כעבור כמה שבועות, במונטווידאו, כתב אמונדסן ביומנו, שמעולם לא ראה כל כך הרבה נשים יפות במקום אחד ובאותו זמן.

במהלך ינואר 1898, הגיעה ה"בלגיקה" אל חופי ארץ גרהאם. ב-22 בינואר נסחף קארל וינצקה מעל הסיפון בשעת סערה וטבע. האי וינצקה נקרא על שמו. אגב השיוט בין חופי ארץ גרהאם לבין שרשרת ארוכה של איים מערבית לה, כינה דה ז'רלאש את המעבר "מצר בלגיקה". לאחר זמן שונה השם למצר ז'רלאש, להנצחת שמו. אחרי שמיפו וכינו בשם כמה איים במהלך כ-20 נחיתות נפרדות, חצו אנשי "בלגיקה" את החוג האנטארקטי 15 בפברואר ב-1898.

משלחתו של דה ז'רלאש לא הצליחה למצוא מעבר אל תוך ים ודל וב-28 בפברואר 1898, נלכדה בקרח של ים בלינגסהאוזן, סמוך לאי פיוטר הראשון. סביר להניח, שדה ז'רלאש הסיט את ספינתו בכוונה תחילה אל עובי קרח הים הדחוס כדי להקפיא אותה שם למשך החורף. על אף מאמצי הצוות לשחרר את הספינה, התחוור להם עד מהרה שיהיה עליהם לבלות את החורף באנטארקטיקה.

חורף

פרדריק קוק על קרח הים.

בלגיקה לכודה בקרח.

הציוד שברשותם לא היה נאות למצב ולא היה להם די ביגוד חם לכל אנשי הצוות. היה מחסור במזון, ומה שהיה לקה בחוסר גיוון. פינגווינים וכלבי-ים ניצודו ונשחטו והבשר אוחסן לפני תחילת החורף. לבוש חם אולתר מן החומרים שעמדו לרשותם.

ב-21 במרץ 1898 כתב רופא הספינה פרדריק קוק

אנחנו כלואים בים אינסופי של קרח... כבר סיפרנו את כל הסיפורים, אמיתיים ודמיוניים, שיכולנו לדלות מזכרוננו. הזמן מעיק עלינו בכל כובדו ככל שהעלטה קרבה והולכת.

כעבור שבועות אחדים, ב-17 במאי, השתררה חשיכה גמורה, שנמשכה עד 23 ביולי.

אדריאן דה ז'רלאש תיעב את הבשר הטרי של הפינגווינים וכלבי-הים שנקטלו ואוחסנו לפני בוא החורף, ותחילה ניסה לאסור על אכילתו, אבל בסופו של דבר, עודד אותה. סימנים ראשונים של צפדינה החלו להופיע אצל חלק מן האנשים. מצבם של לקואנט ודה ז'רלאש היה קשה כל כך, שהם כתבו את צוואותיהם, אצל שניים מאנשי הצוות התגלו סימנים של מחלת נפש והמוראל בכללו היה בשפל המדרגה. לויטננט דאנקו לקה במחלת לב ומת ב-5 ביוני 1898. האי דאנקו, וכן חוף דאנקו נקראו על שמו. כמה מן האנשים יצאו מדעתם, בהם מלח בלגי אחד, שעזב את הספינה בהודעה, ש"הוא חוזר לבלגיה"

פרדריק קוק והקצין הראשון, רואלד אמונדסן, תפסו פיקוד בשלב זה, כיוון שדה ז'רלאש ולקואנט לא היו מסוגלים למלא תפקיד זה בגלל מחלת הצפדינה. ויטמין C התגלה רק בשנות ה-20', אבל קוק היה משוכנע, שבשר טרי הוא התרופה לצפדינה הודות לניסיון שרכש עם רוברט פירי באזור הארקטי. הוא החזיר את בשר הפינגווינים וכלבי הים הקפוא ועמד על כך, שכל אחד מאנשי הספינה יאכל ממנו מדי יום. אפילו דה ז'רלאש החל לאכול את הבשר ואט-אט הבריאו כל החולים.

חודשים אחדים של מצוקה באו לאחר זאת. ניסיונות לשחרר את האונייה וצוותה מכבלי הקרח כשלו. בינואר 1899 עוד הייתה ה"בלגיקה" לכודה בקרח בעובי כ-2 מ' והאפשרות של חורף נוסף בקרח הלכה והתממשה לעיניהם. מים פתוחים היו מרוחקים כ-800 מ' מהם וקוק הציע לחצוב תעלה בקרח, כדי שהמים הפנויים מקרח יוכלו להגיע אל ה"בלגיקה" ולאפשר לה להימלט מן הקרח. הצוות הנחלש השתמש בדינמיט ובכלי עבודה שונים ליצירת התעלה. לבסוף, ב-15 בפברואר 1899, הצליחו לנוע באיטיות בתעלה שחצבו במשך שבועות רצופים. כמעט חודש נדרש להם לעבור מרחק של 11.2 ק"מ, וב-14 במרץ נחלצו מן הקרח. המשלחת חזרה לאנטוורפן ב-5 בנובמבר 1899. התנאים היו קשים, אך המשלחת הצליחה בכל זאת לאסוף כמות ניכרת של נתונים מדעיים, ובכלל זה שנה תמימה של תצפיות מטאורולוגיות.

קבלת-פנים

באנטוורפן התקבלה המשלחת במאור פנים. ועדה מיוחדת תכננה זה חודשים את החגיגות. באופן טיפוסי למשלחות לקטבים בתקופה זו, רגשות גאווה לאומית (ומחוזית) שלטו בחגיגות השיבה הביתה. ביום שבו דרכו שוב על אדמת בלגיה, הושמע ההמנון הבלגי, (La Brabançonne) והדגל הלאומי הונף בבתים רבים. המדינה הבלגית חלקה כבוד לדה ז'רלאש ולאנשיו בצרפה אותם כחברים למסדר לאופולד המלכותי, ועיריית אנטוורפן העניקה לאנשים מדליות וכיבדה אותם בכתיבת שמותיהם בספר הזהב של העיר.

סגל

בדיקת ה"בלגיקה" לפני רכישתה. משמאל לימין: דה ז'רלאש, ננסן, זומר, דאנקו, אמונדסן, ברייד, ואן ריסלברג, רולף אנדוורד.

סגל המשלחת כלל כמה שמות נכבדים:

• בלגיה - אדריאן דה ז'רלאש (1934-1866): מנהיג המשלחת.
• בלגיה - ז'ורז'ה לקואנט (1929-1869): רב חובל, קצין מבצעים והידרוגרף, משנה לפיקוד על ה"בלגיקה"
• נורווגיה - רואלד אמונדסן (1928-1872): קצין ראשון. אמונדסן למד רבות מהתנסותו במשלחת זו, בייחוד כיצד למנוע צפדינה.
• ארצות הברית - פרדריק קוק, רופא, 1940-1865): אנתרופולוג וצלם.
• פולין - הנריק ארקטובסקי (1958-1871): גאולוג, אוקיינוגרף ומטאורולוג.
• בלגיה - אמיל דאנקו (27 בנובמבר 1869 - 5 ביוני 1898): תצפיות גאופיזיות. דאנקו סבל ממחלת לב ובמאי 1898 נפל למשכב ורותק למיטתו, עד למותו. חברו לקואנט קיבל על עצמו להמשיך בתצפיותיו המגנטיות ופרסם ביוגרפיה שלו בדין וחשבון המדעי שהוציא. חוף דאנקו (במקור ארץ דאנקו), האי דאנקו והאסטרואיד (9812 דאנקו) מנציחים את זכרו.
• רומניה - אמיל ראקוביצה (1947-1868): ביולוג (זואולוג ובוטניקאי וחוקר מערות.
• פולין - אנטוני בולסלאב דוברובולסקי (1954-1872): עוזר-מטאורולוג.

ננסן, בציור של יוהאן קורן

• בלגיה - ז'יל מלרט (1876 - ?): סגן שלישי. בשנת 1908 היה משנה למפקד על אוניית האימונים "קונט דה סמט דה מאייר" ובהמשך התמנה למנהל הנמל בצרברוגה.
• בלגיה - אנרי זומר (1863-?): מכונאי ראשי. אחרי שובו לבלגיה התמנה למכונאי ראשי של קו המעבורות אוסטנד-דובר.
• בלגיה - מקס ואן ריסלברג (1878-?): מכונאי.
• בלגיה - לואי מישוט (1926-1868): דייל, בהמשך טבח. מישוט התנדב לשמש טבח אחרי שהטבח המקורי פוטר ומחליפו חלה. הבישול שלו לא זכה לשבחים, כפי שפרדריק קוק כתב:

המרקים שלו מלאי "תעלומות", וה"בשרים החנוטים" זוכים לגנאי מכל לשון.

לכישוריו הלוקים בחסר הייתה השפעה שלילית על תזונת המשלחת, כיוון שדה ז'רלאש ניסה לאסור על צריכה בשר טרי של פינגווינים וכלבי ים אחרי שטעם מן הבישול הגרוע של מישוט. פרדריק קוק שכנע לאחר זמן את חברי המשלחת החולים לאכול מן הבשר, כתרופה ולא כמזון. בשובו לבלגיה היה למשרת הראשי של פיליפ הראשון, דוכס אורליאן (1926-1869), ובתפקידו זה השתתף במשלחת "בלגיקה" לשפיצברגן וגרנלנד, עם דה ז'רלאש כרב-חובל.

• נורווגיה - אדאם טולפסן (1866-?): מלח. סבל מהתמוטטות עצבים במהלך המשלחת ואושפז בשובו במוסד פסיכיאטרי, שם מת זמן קצר לאחר זאת.
• נורווגיה - לודוויג-היאלמר יוהאנסן (1872-?): מלח.
• נורווגיה - אנגלברט קנודסן (1876-מרץ 1900): מלח. מת זמן קצר אחרי המשלחת.
• בלגיה - גוסטב-גסטון דופור (1940-1876): מלח. אחרי שובו יצא לקונגו, שם סבל מאירוע מוחי ושותק. הוא מת ב-1940 עדיין בבית החולים.
• בלגיה - יאן ואן מירלו (1964-1877): מלח.
• נורווגיה - קארל אוגוסט וינצקה (1898-1877): מלח. וינצקה נסחף מעל הסיפון וטבע בדרך לאנטארקטיקה.
• נורווגיה - יוהאן קורן (1919-1877): חדרן ועוזר לזואולוג. לפני המשלחת היה סטודנט לתאולוגיה ואחרי שובו התמנה למטיף. הוא מת ב-3 במרץ 1919 בולדיווסטוק. קורן הביא עמו את ננסן, חתול האונייה במשלחת. החתול מת ב-22 ביוני 1898 ונקבר באנטארקטיקה.

עוד מספר אנשים השתתפו רק בחלק מן המשלחת והוחלפו באחרים.

לקריאה נוספת

• Amundsen, Roald, Decleir, H. (ed), Roald Amundsen's Belgica Diary. The first scientific expedition to the Antarctic (Bluntisham 1999)
• Baughman, T.H. Before the heroes came. Antarctica in the 1890s (Nebraska 1994)
• Cook, Frederick A. Through The First Antarctic Night 1898–1899: A Narrative Of The Voyage Of The "Belgica" Among Newly Discovered Lands And Over An Unknown Sea About The South Pole. (New York: Doubleday & McClure Co. 1900) ISBN 978-0-905838-40-3
• Decleir, H., de Broyer, C. (eds), The Belgica expedition centennial: perspectives on Antarctic science and history (Brussels 2001)
• de Gerlache de Gomery, A., M. Raraty (translation), Fifteen months in the Antarctic (Bluntisham 1998)
• anon., Expedition Belge au Pôle Sud: la Belgica et son Equipage (Anvers: Bellemans, s.a. 1897)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המשלחת האנטארקטית הבלגית בוויקישיתוף

• "מסע האורחה הבעלגית לציר הדרומי", הצפירה, 18 באוגוסט 1899. העתקה באתר "שפת הים" - ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1948-1856.